שמחת תורה תשפ״ה
מ.- ״מה שלומך?״
ג.- ״אני בסדר, בהתחשב בנסיבות, לא נעים לי להגיד. מה שלומך את?״
מ.- ברור, ברור, הכל מתפרק, אני המממ ככה, בסדר, בהתחשב בנסיבות כמובן.
ג.- ״טוב יקרה, שיהיה חג טוב, עד כמה שאפשר בימינו ״
מ. ״ברור ברור, שיהיה חג... חג, גם לך .״
שמחת תורה, שנה אחרי אותו יום נורא, כבר שנה שאני עדה למפגשים בקליניקה ועם אנשים בכלל, החווים קושי אמיתי לברך ״חג שמח״ או להביע שמחה. אומרים לי - איזו שמחה יכולה להיות אחרי שנה כל כך מטלטלת? ״האירוע״ עדיין לא הסתיים, המצב הולך ומחמיר. ונדמה לרבים בינינו כאילו המילה שמחה כבר לא קיימת פה…
"שמחתכם היא צער שהלוט הוסר מעל פניו." ~ אמר ג'ובראן ח'ליל ג‘ובראן.
על פי מסורות רבות שמחה היא מהות החיים. שמחה אמיתית איננה היעדר כאב, אלא היכולת להחזיק גם שמחה וגם צער בליבנו. שמחה לא יכולה לפרוח אלא אם כן נכיר בכל חלקי ה״אקלים״ הרגשי שלנו. עצב, אבל, יגון וצער הם רגשות חשובים שראויים להכרה. רגשות אלו מזכירים לנו שאנו חיים, הם ביטוי לעומק החוויות שלנו, המשקפות לנו עד כמה אנו מחוברים לחיים ולאחרים.
כשאנו נותנים מקום לעצבות שלנו, אנו מפנים מקום לשמחה להגיח ממקום עמוק, אותנטי וכנה. דיכוי רגשות קשים רק קובר אותם עמוק יותר, יוצר מחסומים לתחושת אושר אמיתי. אך כאשר אנו נותנים להם אוויר לנשימה, אנו מפנים דרך לשמחה שתתעורר באופן טבעי, כחלק מהספקטרום המלא של החוויה האנושית.
הכרה ברגשות אלה לא הופכת אותנו לחלשים; אלא הופכת אותנו לאנושיים.
לעתים קרובות, אנשים מרגישים לחץ פנימי או חברתי, להיות חיוביים, לשדר חוזק וחוסן וחלילה להימנע מלהביע רגשות ״קשים״. זו התנהלות שיכולה ליצור ריחוק רגשי הן בתוכנו מעצמנו וגם עם אחרים. האמירה "עובר עלי יום קשה" או "היום אני מרגישה עצובה" פותחת מקום להבנה ולחיבור.
כאשר אנו משתפים אחרים בצער שלנו, אנו מאפשרים להם לתמוך בנו, או יכולים להציע להם את אותה הזמנה לחלוק עמנו את האמת שלהם.
כשאדם נשאר לבד עם רגשות מורכבים נוצרת תחושת בדידות עמוקה. אבל הסכמה לשיתוף הרגשות הללו יוצרת הזדהות והבנה, ומזכירה לנו שאנחנו לא לבד במאבקים שלנו. כאשר אנו מסתירים או מדכאים צער ועצב או אבל, הם ממש נתקעים לנו בגוף, בנפש, במערכת העצבים שלנו ובמיינד, באופן לא מעובד. כשנותנים מקום לרגשות האלו ואף מסכימים לשתף אחרים, אנחנו מכירים בזה בגלוי, ומתחילים להקל על כובד משקלם ולא נושאים בזה לבדנו.
היכולת לזהות בתוכנו עצב ולתת לו מקום היא שער חשוב לחוויה של שמחה פנימית אמיתית וצמיחה. עצב מזכיר לנו את שבריריות החיים, את הפגיעות והכאב שהם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. מתוך הכרה בעצב יכולה לצמוח שמחה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים.
שמחה פשוטה מבוססת בין היתר על תרגול של הכרת תודה. תודה על החיים עצמם, תודה על דברים קטנים ופשוטים שהינם חלק ממכלול החיים. למשל פרח פורח וקמל, זריחת השמש כל בוקר מחדש, אור הירח והטבע שממשיך להתחדש בקסם של מחזוריות אינסופית, לידה חיים, מוות ושוב לידה…
הכרת תודה על כך שהתעוררתי בבוקר ואני בחיים, שיש נשימה באפי, מאור בעיניי, שמע באוזניי, צליל במיתריי, תנועה באיבריי, עיכול במעיי ….
שמחה פשוטה פנימית יכולה להגיע מעשיית מעשה טוב, עזרה לזולת, מחיוך שחייכתי למישהו היום, מזיכרון נעים שעלה או תחושה טובה בגוף, מכוס מים טריים, או מפגש עם חברה.
שמחה פנימית נבנית לאט לאט דרך ההסכמה להיות נוכחת ברגעים קטנים ונעימים המרכיבים את חיי היומיום, להפסיק לחיות על אוטומט ולחשוב שהכל מובן מאליו. שמחה פשוטה אינה מצריכה התעלמות מכאב, אלא נותנת לו הכרה.
שמחה ועצב אינם הפכים; הם קיימים יחד, לעתים קרובות שלובים זה בזה.
שמחה אמיתית אינה נובעת מהימנעות מכאב אלא מהסכמה לחוש אותו ולתת לו לנוע דרכנו, בלי מעקפים, לבדנו או עם תמיכה חברית או מקצועית. על ידי אימוץ ו״חיבוק״ הרגש שלנו אנו יכולים לאט לאט לחוות הקלה, שחרור ושמחה בצורתה הטהורה ביותר, הנובעת באופן טבעי מבפנים.
שמחה יכולה להיות ״תמצית החיים״, אבל היא זקוקה למקום לצמוח בו. כאשר אנו מכבדים את רגשותינו, ומאפשרים לתהליך של חמלה עצמית לצמוח, אנו פותחים את הדלת לשמחה לחזור להוייה פשוטה, לא כרגע חולף אלא כנוכחות יציבה, גם בעיצומם של אתגרי החיים. כשנאפשר לאבל לעצב ולצער את מקומם הראוי, אנו מזמינים שמחה אמיתית ומתמשכת ואת גילוי העומק והיופי שבחיים עצמם, במנעד רחב של גילויים, רגשות וחוויות.
