בשבחי השעמום

שעמום, שעמום

שעה, מום 

שעה שיש בה מום

הוא שעה אל המום

שם לב, הבחין, התייחס למום.



שעמום, שעמום

שעה שאולי לא שלמה

שעה שאולי לא זורמת 

לא מחובר, לא מחוברת

שעה שיש בה ניתוק. 



שעה שיש בה מו״ם-משא ומתן
משא ומתן בין חלקי העצמי

משא ומתן בין חלקים בי,
לכאלו שמחוצה לי



ש- עמום עלום
יש פה משהו עמום

משהו שאני לא מצליח להבין

משהו שמוביל לדיכאון
לתחושה של כלום


כל שעה של שעמום
מובילה לכיליון 
של שמחה פנימית
אוף איזה ייאוש
שעמום עמום ואין תכלית.



שעמום בהפוך זה מומעש
מומעש, נשמע קצת כמו משהו לא ממומש

מום פנימי שאכל בו עש
שעמום המחץ, אני הולך ונמחץ...
תחת השעמום, אני ריק, 

אני בעל מום הלום
כל כך כבד,
 אני המום
בים של שעמום

שסוחב אותי לקרקעית
פחד אלוהים
אוי, איזה צלילה חופשית…




וזה בכלל לא מובן מאליו,

לפתוח את הדלת, לעבור בשער
של השעמום הנורא

להסכים לפגוש את ההתגלות,

מה ששיש שם ב״קרקעית השעמום״,

בסקרנות, חמלה והתמסרות.

לצלול עם הרגליים והגוף
לא לפסוח על הלב ואף הראש,

בקרקעית הבוצית, הלא נעימה,

לחוות באופן מלא את כל ה״סכלה״

במקום בו נדמה 
שכל שנייה היא נצח.



לשהות שם,
 בתוך הכובד והחושך הנורא,
פשוט להסכים להיות, ברור שזה לא פשוט.
ואז פתאום ניזכר, נרגיש מה שמזמן קרה
ומה אני צריך עכשיו
כדי להתנקות מהפחד והכאב,
להסיר את שיירי הבוץ מהלב.


ובלי שום התראה,
פתאום משהו מתרכך
מגיעה נשימה עמוקה
ועוד נשימה
והנה נכנסת קרן אור דקה.
ולאט לאט 
נתחיל לצוף ולטפס כלפי מעלה
ואולי 
בסוף, כששוב נזקוף את הראש,
נצליח להודות לשעמום הנורא והמופלא
על שהאיר לנו דרך חדשה.






כתבתי בהשראת סשנים בקליניקה, עם שני קליינטים כשעלה הנושא- שעמום. בסשן אחד פתחנו קונסטלציה וצללנו למעמקים והסשן השני בקליניקה הוירטואלית בזום- עם הכלי של ההתמקדות, שני הסשנים היו עמוקים מרגשים ומועילים מאוד לתהליך האישי. 


יש ובשבוע אחד, עולה נושא דומה בין מטופלים, כמה שזה מסקרן, מרתק ומלהיב אותי, הסינכרוניות הזאת.