בלוג בגובה הלב  #נטישה

אי-שם בשנות ה-70, בסוף כיתה ג׳ עשינו הצגה חגיגית, עיבוד לשירי לאה גולדברג. קיבלתי תפקיד נהדר, להיות הרוח. הרוח שמפיצה את עלי השלכת והזרעים בטבע. אמי (אללה ירחמה) הכינה לי תלבושת נהדרת, תחתונית לבנה ואוורירית בשכבות, לגופי בגד בלט ומצידי הגוף תפורים בדי סאטן בכחול עמוק שנמתחו עד לשורשי כף היד, כמו צמחו לי שתי כנפיים שמיימיות. כשרקדתי על הבמה, ההרגשה שלי הייתה שאני אכן רוח מעופפת, ללא משקל וגוף, מרחפת בין ומעל הבנות, הרכונות על הקרקע ולראשיהן עלי שלכת בגווני חום ירקרק וזהוב. התפקיד הזה נחרט עמוק עמוק בליבי ואני זוכרת שהתרגשתי עד מאוד שנבחרתי להיות הרוח. זה היה משמעותי מאוד עבורי, אבל בסה״כ הייתי בת תשע וקצת ולא ממש הבנתי למה, לא ידעתי לסכם ולנסח תובנות ובטח לא במילים, אבל הגוף שלי רשם את התחושה ברישום חזק ועמוק בנשמה...